<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ז ח"א</h1>
<h2>דף לא:</h2>
בשלשה פרקים מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפר' הפסח. ובשלשה פרקים מוכרין את היין בפרס הפסח ובפרס עצרת ובפרס החג. ושמן מעצרת ואילך. נפקא מינה לשותפין ופרש"י שאין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו חוץ מפרקים הללו אבל אם מכר אחד מהשותפין באלו הזמנים בלא רשות חבירו ונתייקר' אחר כך אין לו עליו כלום. ור"ח פירש דנפקא מינה דאם אמר חד לחבריה תא נפלוג והלה אומר נרווח יותר עד זה הזמן יכול לעכב לחלוק וכשיג[י]עו פרקים הללו ימכרו ויחלקו וכן הדין לפי הסחורה ולפי המקום שיכולין לעכב זה את זה עד הזמן שמנהג המקום שימכו' יותר בטוב גטין. וכמו כן נראה שאם מכר בלא רשו' באותו הזמן שאין ראוי לימכר אותה סחורה ונתיקרה חייב לשלם דהוה ליה פשיעה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בשותפין פ"ד [עי' כס"מ שם ה"ד]. כתוב בתשובת הגאונים שותף שמכר בהאמנה הנקראת בלשון חכמים אשראי פשיעה היא ומשלם לחבירו ואפילו שמכר בהאמנה כמו שרגילין אנשי המקום למכור לפעמים כך בהאמנה אין זה מנהג שיפטר הוא בשבילו אלא אם כן היה המנהג שהתנו שימכור כל אחד מהם באשראי אבל מאחר שיש מהם שמוכרין כך ויש מהן כך לא היה לו למכור על הספק בלתי דעת חבירו וכל אשראי ספק הוא.
